יום ראשון, 25 בינואר 2015

פוסט שלישי שרוצה להיות הפוסט השני

חבל שאי אפשר להתחיל ישר מהפוסט השני. קראתי שוב את הראשון ופתאום הוא נשמע לי בכייני. ואני דווקא לא בן אדם שמתפלש בטראומות שלו בדרך כלל. אני בוכה בערך פעם בשנתיים במקרה הרע. רק לפעמים אני קצת שוקעת בהן, וכל האנונימיות הזו עלתה לי קצת לראש. להפך. כשכרתו לאימא שלי את השד הלכתי לקנות נעליים. כשאקס שלי התאבד נסעתי למסיבה עם החבר. יום אחרי שהותקפתי על ידי מישהו שהיכרתי יצאתי למסע טרמפים. ילדתי בלי אפידורל, כמעט במסדרון של בית החולים, ומייד קפצתי מהמיטה והלכתי להתרחץ. הדרך שלי להתמודד עם דברים היא לרוב התנהגות מטופשת וחסרת אחריות ולא רחמים עצמיים. עוד דרך בה אני מתמודדת היא סמים. אני מאוד מחבבת סמים. בעיקר קלים וסמי מרשם. בכלל, אסקפיזם בשבילי הוא לא הקלישאה שכולם מדברים עליה תמיד כשיש מלחמה וצריך להסיח את הדעת איכשהו אלא דרך חיים שלמה.

כמה עצות לחיים אסקפיסטיים יותר

1. הדבר הכי חשוב כשמפטרים אותך הוא להחזיר לעצמך את ההערכה העצמית. כשהפוליטיקאי העשיר זורק את הולי גולייתלי במכתב אחרי שמתגלה הקשר שלה עם המפיונר ב"ארוחת בוקר בטיפאניס" היא קודם כל מתקנת את האודם. אני לא זוכרת אם זה מה שקורה גם בספר אבל בסרט בעייני זה רגע מכונן. בפעם האחרונה בה פוטרתי לבשתי שרוול. זה היה מהשרוולים המשודרגים והאלגנטיים יחסית שהיו מאוד אופנתיים בשנים האחרונות ועדיין שרוול הוא שרוול ולהיות מפוטרת בשמלה עדיף בהרבה על פני להיות מפוטרת כשאת לובשת שרוול. אפילו אודם לא היה לי בתיק באותו יום.

2. יש לי חברה שיודעת להניח אודם עם הציצי, כמו בסרט "מועדון ארוחת הבוקר". היא טוענת שהיא גם יודעת לקשור ענף של דובדבן עם הלשון. כשאני ניסיתי לשחזר את סצנת הליפסטיק זה יצא מרוח ומסורבל. כנראה שאני צריכה עוד להתאמן. כשעוד הייתי צעירה ורווקה כל מה שהיה צריך לעשות כדי שישימו לב אלייך היה לספר על ההתנסויות הלסביות שלך ולרמוז שאת עושה שלישיות. אסקפיזם, חרדת מחויבות ושלישיות תמיד הלכו טוב ביחד.

3. לא צריך כסף בשביל אסקפיזם טוב, אבל הוא לא מזיק. מנוי בספריה, סדרות וסרטים בסטרימינג, שופינג בחנויות צדקה וארון התרופות של משפחה ומכרים יכולים לספק לכם שעות של בידור. אישית אני מעדיפה דאונרים, בעיקר כדורי הרגעה ומשככי כאבים ממשפחת האופיאטים, אבל גם ריטלין ונגזרותיו יכולים להיות משעשעים, אם אתם בעניין של ממריצים. אבל ברצינות, אל תעשו את זה. סמים זה רע. אני לא רוצה על המצפון איזה ילד מטומטם שייקח את העצות האירוניות למחצה שלי ברצינות ויעשה שטויות. חוץ מזה אני הורה ועכשיו אני הרבה יותר אחראית בקשר לצריכת הסמים שלי.

4. הימנעו מיצירת אינטימיות. אסקפיסט אמתי יעשה הכל כדי לחבל לעצמו בזוגיות, להשטיח את הרגשות שלו ולשמור לעצמו אופציות פתוחות לכל מקרה. גם מה שכתבתי קודם על שלישיות יכול לעבוד. בכלל סקס הוא דרך נפלאה לטפח ניכור בלי להיות לבד. פלירטוט אקראי בפייסבוק, קראשים מזדמנים, סקס קבוצתי וכל דבר שעוזר לכם להרגיש שהייתם יכולים לעזוב בכל רגע אבל אתם בוחרים להישאר. אני מעדיפה להשאיר את הקראשים והפלירטים האלה לא ממומשים, אבל כל אחד והגבולות שלו. איכשהו נפלתי על זוגיות כיפית ומכילה ובן הזוג שלי הוא גם החבר הכי טוב שלי וגם שותף להרבה מהשיט המוזר שלי, אז זה שורד לא רע בינתיים.

עוד עצות מועילות וטיפים לחיים טובים יותר בפעם אחרת. בקרוב אהיה מרתה סטיוארט.


 

הצטדקויות ותירוצים

קפיצה קלה אל ההווה. המיגרנה קורעת אותי לגזרים, אני מובטלת ומפתחת התמכרות קלה לקלונקס. אני לא יודעת כמה לקחתי היום, כי הם עשו את הדבר שגורם לי לשכוח אם כבר לקחתי אחד או שעדיין לא אז פשוט לקחתי עוד אחד ועכשיו אני שפוכה. ביקור משפחתי מחו"ל מאלץ אותי להתמודד שוב עם הצליבה הרגילה. למה את לא בקשר עם אבא שלך, למה לא חתכת לילד את הפין, למה את לא מכסה את עצמך כשאת מניקה. שאלות שאני שואלת את עצמי כל הזמן אבל כשהן באות מבחוץ אני הופכת מתגוננת ותוקפנית. למה תמיד את צריכה להילחם בכולם? יש אנשים שהחיים זורמים להם. אני לא הם.
אני ואימא שלי יושבות בדואר. התינוקת רעבה. אני שולפת שד בדיסקרטיות ומניקה. אימא שלי מביטה באי נוחות. "אולי תלכי לצד?" "למה? אם זה מפריע למישהו שלא יסתכל." "אבל למה את תמיד צריכה לעשות דווקא?" "אני לא עושה דווקא. אני מאכילה את הילדה שלי.  והנקה בציבור זו סוגיה פמיניסטית." "לא, זו לא. זו סתם פרובוקציה." "אייימא, דייי."
בגלל עניין הברית הייתי צריכה לשמוע את הסיפור על גיל חבר של דוד שלי שהוריו היו פסיכולוגים נאורים ולכן לא חתכו לו את הבולבול. עניין הבולבול השלם הטריד אותו מאוד כל ילדותו וכשגדל הלך לבית החולים וביקש שיחתכו לו. את הסיפור הזה שמעתי מחמישה קרובי משפחה, מחלקם יותר מפעם אחת. אני לא יודעת מה מוסר ההשכל שלו חוץ מזה שנשמע לי סביר שבן אדם בוגר שלא מרוצה ממשהו בגוף שלו משנה אותו.
אבא שלי הוא כבר עניין אחר לגמרי. כדי למנוע מסבא לראות את הנכדים שלו צריך הצדקה די רצינית. אני לא שלמה עם העניין הזה לגמרי והארון הזה גדול ומלא שלדים מכדי לפתוח אותו מוקדם כל כך. אומר רק שכרגע אני לא רואה ברירה אחרת. אימא שפויה חשובה יותר מסבא נוכח, ובעיקר כשהסבא המדובר הוא טיפוס שתלטן, כוחני ולא נעים שאינו מכבד גבולות.
העיר הזו קטנה מדי בשבילי. בנו של הגבר הנשוי שהיה לי קטעון חד פעמיאיתו לפני שנים ואז הוא נהיה סטוקרי להחריד מתחיל עכשיו לעבוד בגן של הילד ואני מקווה שהדרמה הקטנה הזו לא תתפתח לדרמה גדולה. אני רוצה ג'ויינט אבל אין לי כיוון כרגע. אני רוצה לחזור לעשן. אני רוצה דרכים אפקטיביות לפרק את החרדה כשהיא מתחילה לצמוח. הדרכים המדיטטיביות שאני עובדת עליהן עם הפסיכולוג שלי דורשות יותר מדי ריכוז וחוץ מזה גם אותו תפסתי מעשן.

יום שבת, 24 בינואר 2015

כשעוד הייתה טובה

מי שמכיר אותי במידה כזו או אחרת של קרבה יוכל לזהות אותי בקלות לפי האירועים שאזכיר, השפה ומאפיינים נוספים. אאלץ לבקש שלא תחשפו אותי ולסמוך על נדיבות לבכם. יש לי סיבות בשלהן אני זקוקה למקום בו אוכל להסתתר מאחורי האנונימיות שמעניק שם בדוי. יש כל כך הרבה דברים שעלי לצנזר כדי שאנשים לא יפגעו והייתי שמחה ליצור לעצמי מקום אחד בו לא אצטרך לצנזר דבר מלבד שמי. תודה.
 
כשהייתי טובה הייתי מפוחדת. למעשה נולדתי מפוחדת, והפחד השאיר אותי צייתנית. נולדתי לאימא שהייתה מפוחדת כמוני ולכן חיפשה תמיד גברים קשים, כוחניים וילדותיים להתחבא מאחוריהם. את אבא שלי היא עזבה כשהייתי תינוקת, כי הכה את שתינו. התקופה בה חיינו שתינו לבד הייתה מהטובות בחיי, ונמשכה עד שהיא התחתנה בשנית עם אדם שליבו טוב אבל מנהגיו קשים והאגו שלו קטן ושברירי.
אני ואימי נדדנו בין ערים ומוסדות חינוך. היינו עניות, אבא שלי לא עזר והיינו ישנות על מזרנים בדירות חדר זעירות בעלות גג דולף שהחלפנו כל שנה בערך ומיד אחרי שעזבנו הפכו מועדות להריסה. אמי בנתה לי בית בובות ותפרה לי צעצועים ואני חלשתי על ממלכתי הדמיונית באושר יחסי. כשהתחתנה אימי פתאום היה לנו כסף והם החליטו לרכוש ביחד בית. לצערי הבית שמצאו עמד להיות הסיוט שלי בשנתיים הבאות. הילדים בבית הספר החדש הריחו את הפחד שלי וקרעו אותי לגזרים. ברקע היה אבא שלי, שלא הבין מה לא בסדר איתי ולמה אני לא חזקה ומוצלחת כמו תוקפי. 
אחרי שנתיים בתוך מה שלא אוכל לתאר אלא כתופת התחלתי ללמוד בבית ספר חדש. כנראה שאפילו אימא שלי ובעלה החדש הרגישו שמשהו חולה בחור המצחין שבחרו לגור בו וכולנו עברנו לעיר אחרת. העיר החדשה הייתה שפויה במידה מטרידה. בלי זיכרון השנתיים האחרונות בגיהינום בוודאי הייתי מצליחה להשתלב בה בקלות יחסית, אבל לחטיבה הגעתי כלבלב מוכה שמתכווץ באימה מכל מבט ומכל יד שמונפת לעברו, גם אם היא מונפת בברכת שלום. הסתפחתי אל קבוצה של ילדות שהתייחסו אלי כאל מקרה צדקה ומאסו בי מהר מאוד, ורוב הזמן הייתי לבד. כשניסיתי לדבר עם אנשים שעניינו אותי גימגמתי וברחתי ורוב הזמן הייתי שותקת ונותנת לימים ולמאורעות לעבור מעלי.
בגיל ארבע עשרה השתנו שני דברים משמעותיים בחיי. הייתה לי חברה טובה וגיליתי את האלכוהול. אולה הייתה בשבילי סוג של דאוס אקס מכינה. היא זיהתה שאני סובלת מפוסט טראומה בגלל שהייתה קוראת בזמנה הפנוי ספרי פסיכיאטריה ופסיכולוגיה, והיו לה הסבלנות והרצון לרפא אותי. היינו יושבות במשך שעות מחובקות ומספרות זו לזו סודות ופנטזיות, מדברות על ספרים ועורכות פשיטות על ארון המשקאות של הוריה. אני חושבת שהייתי קצת מאוהבת בה  ושזה היה הדדי. פעם חשבתי שאנחנו עומדות להתנשק. היא ליטפה לי את השפתיים וישבנו קרובות כל כך ואז אבא שלה נכנס לחדר ומאז זה לא קרה שוב. אבל עדיין היה גוון שעל גבול האירוטי או גילויו בינינו. אהבתי אותה והיא הכבידה עלי נורא. היא הפכה לקנאית איומה לגבי האופן בו אני מעבירה את זמני וכשהתחילו להיות לי חברים אחרים ומושאי עניין רומנטיים אחרים היא הפכה עוקצנית.

מה שקרה אחר כך וגם לפני כן יסופר בפעם אחרת.