קפיצה קלה אל ההווה. המיגרנה קורעת אותי לגזרים, אני מובטלת ומפתחת התמכרות קלה לקלונקס. אני לא יודעת כמה לקחתי היום, כי הם עשו את הדבר שגורם לי לשכוח אם כבר לקחתי אחד או שעדיין לא אז פשוט לקחתי עוד אחד ועכשיו אני שפוכה. ביקור משפחתי מחו"ל מאלץ אותי להתמודד שוב עם הצליבה הרגילה. למה את לא בקשר עם אבא שלך, למה לא חתכת לילד את הפין, למה את לא מכסה את עצמך כשאת מניקה. שאלות שאני שואלת את עצמי כל הזמן אבל כשהן באות מבחוץ אני הופכת מתגוננת ותוקפנית. למה תמיד את צריכה להילחם בכולם? יש אנשים שהחיים זורמים להם. אני לא הם.
אני ואימא שלי יושבות בדואר. התינוקת רעבה. אני שולפת שד בדיסקרטיות ומניקה. אימא שלי מביטה באי נוחות. "אולי תלכי לצד?" "למה? אם זה מפריע למישהו שלא יסתכל." "אבל למה את תמיד צריכה לעשות דווקא?" "אני לא עושה דווקא. אני מאכילה את הילדה שלי. והנקה בציבור זו סוגיה פמיניסטית." "לא, זו לא. זו סתם פרובוקציה." "אייימא, דייי."
בגלל עניין הברית הייתי צריכה לשמוע את הסיפור על גיל חבר של דוד שלי שהוריו היו פסיכולוגים נאורים ולכן לא חתכו לו את הבולבול. עניין הבולבול השלם הטריד אותו מאוד כל ילדותו וכשגדל הלך לבית החולים וביקש שיחתכו לו. את הסיפור הזה שמעתי מחמישה קרובי משפחה, מחלקם יותר מפעם אחת. אני לא יודעת מה מוסר ההשכל שלו חוץ מזה שנשמע לי סביר שבן אדם בוגר שלא מרוצה ממשהו בגוף שלו משנה אותו.
אבא שלי הוא כבר עניין אחר לגמרי. כדי למנוע מסבא לראות את הנכדים שלו צריך הצדקה די רצינית. אני לא שלמה עם העניין הזה לגמרי והארון הזה גדול ומלא שלדים מכדי לפתוח אותו מוקדם כל כך. אומר רק שכרגע אני לא רואה ברירה אחרת. אימא שפויה חשובה יותר מסבא נוכח, ובעיקר כשהסבא המדובר הוא טיפוס שתלטן, כוחני ולא נעים שאינו מכבד גבולות.
העיר הזו קטנה מדי בשבילי. בנו של הגבר הנשוי שהיה לי קטעון חד פעמיאיתו לפני שנים ואז הוא נהיה סטוקרי להחריד מתחיל עכשיו לעבוד בגן של הילד ואני מקווה שהדרמה הקטנה הזו לא תתפתח לדרמה גדולה. אני רוצה ג'ויינט אבל אין לי כיוון כרגע. אני רוצה לחזור לעשן. אני רוצה דרכים אפקטיביות לפרק את החרדה כשהיא מתחילה לצמוח. הדרכים המדיטטיביות שאני עובדת עליהן עם הפסיכולוג שלי דורשות יותר מדי ריכוז וחוץ מזה גם אותו תפסתי מעשן.
אני ואימא שלי יושבות בדואר. התינוקת רעבה. אני שולפת שד בדיסקרטיות ומניקה. אימא שלי מביטה באי נוחות. "אולי תלכי לצד?" "למה? אם זה מפריע למישהו שלא יסתכל." "אבל למה את תמיד צריכה לעשות דווקא?" "אני לא עושה דווקא. אני מאכילה את הילדה שלי. והנקה בציבור זו סוגיה פמיניסטית." "לא, זו לא. זו סתם פרובוקציה." "אייימא, דייי."
בגלל עניין הברית הייתי צריכה לשמוע את הסיפור על גיל חבר של דוד שלי שהוריו היו פסיכולוגים נאורים ולכן לא חתכו לו את הבולבול. עניין הבולבול השלם הטריד אותו מאוד כל ילדותו וכשגדל הלך לבית החולים וביקש שיחתכו לו. את הסיפור הזה שמעתי מחמישה קרובי משפחה, מחלקם יותר מפעם אחת. אני לא יודעת מה מוסר ההשכל שלו חוץ מזה שנשמע לי סביר שבן אדם בוגר שלא מרוצה ממשהו בגוף שלו משנה אותו.
אבא שלי הוא כבר עניין אחר לגמרי. כדי למנוע מסבא לראות את הנכדים שלו צריך הצדקה די רצינית. אני לא שלמה עם העניין הזה לגמרי והארון הזה גדול ומלא שלדים מכדי לפתוח אותו מוקדם כל כך. אומר רק שכרגע אני לא רואה ברירה אחרת. אימא שפויה חשובה יותר מסבא נוכח, ובעיקר כשהסבא המדובר הוא טיפוס שתלטן, כוחני ולא נעים שאינו מכבד גבולות.
העיר הזו קטנה מדי בשבילי. בנו של הגבר הנשוי שהיה לי קטעון חד פעמיאיתו לפני שנים ואז הוא נהיה סטוקרי להחריד מתחיל עכשיו לעבוד בגן של הילד ואני מקווה שהדרמה הקטנה הזו לא תתפתח לדרמה גדולה. אני רוצה ג'ויינט אבל אין לי כיוון כרגע. אני רוצה לחזור לעשן. אני רוצה דרכים אפקטיביות לפרק את החרדה כשהיא מתחילה לצמוח. הדרכים המדיטטיביות שאני עובדת עליהן עם הפסיכולוג שלי דורשות יותר מדי ריכוז וחוץ מזה גם אותו תפסתי מעשן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה